ניתן לבצע את הערכת השווי לפי שיטות שונות, לרבות שיטות שמתבססות על שילוב של ידע קיים והשערות עתידיות. הידע הקיים בנוי מנתוני העבר וההווה הידועים אודות הנכסים והרווחים של החברה, ואילו ההשערות העתידיות מסתמכות על נוסחאות ומודלים כלכליים ייעודיים, ניתוח שוק, וידע מקצועי.
הערכת השווי נועדה לספק אינדיקציה מהימנה ככל האפשר לגבי שווי החברה בהנחה שההשערות שעליהן היא נשענת אכן תתממשנה בעתיד. מובן איפוא שאין המדובר במדע מדויק, מאחר שהערכת שווי כשמה כן היא, כלומר, מדובר בהערכה בלבד. עם זאת, ביכולתה לסייע במידה כזו או אחרת לקבלת החלטות מושכלות ומקצועיות.
בנוסף, חשוב לזכור שהערכת שווי החברה נכונה למועדה בלבד. שכן, שווי החברה איננו נתון קבוע, כי אם נתון שמשתנה כל הזמן, מאחר שגם הפרמטרים שעליהם הוא מבוסס - כגון ההכנסות, ההוצאות, הריווחים, ההון החוזר, יתרות המזומנים, המצב הביטחוני-פוליטי, וכיו"ב - משתנים כל הזמן. בהתאם, הערכת שווי חברה שבוצעה לפני כשנה, לדוגמא, איננה בהכרח רלוונטית גם להיום, ויש לבצע הערכת שווי עדכנית במקרה הצורך.
למה משמשת הערכת שווי חברה?
הערכת שווי חברה משמשת ככלי עזר לקבלת החלטות פיננסיות בנושאים שונים ומגוונים, כגון מכירה/רכישה/חלוקה/הקצאה של מניות, ביצוע השקעות הון, אישור עסקה עם בעלי עניין בתאגיד (עסקת ניגוד אינטרסים), עריכת עסקאות מיזוג ורכישות, יישוב סכסוכים מסחריים ותביעות משפטיות, חלוקת רכוש ואיזון משאבים, מיסוי, דיווח חשבונאי, ועוד.
הערכות שווי שנערכות לצורך דיווח חשבונאי חייבות להיות מותאמות להוראות התקינה החשבונאית, במיוחד כאשר מדובר במקרים שבהם עלול להיווצר פער בין הוראות התקינה החשבונאית לבין תפיסות כלכליות כלשהן, כגון הכרה בתביעות תלויות, הכרה במוניטין ובנכסים בלתי מוחשיים אחרים, טיפול במסים נדחים, ועוד.
בעולם ההיי טק והיזמות, הערכת שווי נעשות בדרך כלל כדי לייצג למשקיעים פוטנציאליים את שווי החברה לפני גיוס ההון הראשוני, במטרה להמחיש את פוטנציאל הרווח שגלום בה.
מהן השיטות לביצוע הערכת שווי חברה?
ישנן מספר שיטות להכנת הערכת שווי חברה, כאשר לכל חברה יש את השיטה שמתאימה לה, לפי אופי פעילות החברה, שלב התפתחותה העסקית, מטרת הערכת השווי, וגורמים נוספים.
חלק מהשיטות הינן שיטות פשוטות יחסית, אשר מתבססות על אומדנים שנובעים בדרך כלל מהדו"חות הכספיים של החברה תוך התייחסות לנתונים ענפיים, וחלקן שיטות מורכבות יותר, שמכינות תחזית רב שנתית שכוללת דו"ח רווח והפסד ותזרים מזומנים.
כדי להגיע לשווי הוגן ואמיתי ככל הניתן של החברה המוערכת, חשוב לבחור בשיטה שנכונה לאותה חברה כפי שצויין לעיל, וכן חשוב שמי שמבצע את הערכת השווי יהיה בעל הבנה עמוקה וניסיון מעשי בתחום הערכות השווי כמו גם הכרות מעמיקה עם הענף שבו פועלת החברה המוערכת.
לכל שיטה יכולה להיות השפעה משלה על השווי המתקבל, ולכן השימוש בשיטות שונות יכול לעתים קרובות להביא לתוצאות שונות. מאידך גיסא, גם מי שמשתמשים באותה שיטה יכולים לכאורה להגיע לתוצאות שונות, וזאת בשל שימוש שונה בהנחות היסוד. לפיכך, נהוג לעתים להשתמש במספר שיטות שונות כדי לקבוע שווי סופי שמהווה ממוצע משוקלל של תוצאות השיטות השונות.
השיטות העיקריות לביצוע הערכות שווי מבוססות על גישות שונות, כמפורט להלן:
- שיטת היוון תזרים המזומנים (DCF), לפי גישת ההכנסה.
- שיטת המכפיל, לפי גישת ההשוואה לשוק.
- שיטת השווי הנכסי, לפי גישת הנכס.
שיטת היוון תזרים המזומנים
שיטת היוון תזרים המזומנים (Discounted Cash Flow - DCF) הינה השיטה הנפוצה ביותר להערכות שווי.
שיטת DCF מעריכה את שווי החברה לפי ההכנסות העתידיות שהיא צפויה להניב, וזאת מתוך הנחה לפיה מטרתו העיקרית של משקיע בחברה היא להפיק ממנה את מירב התמורה הכספית.
השיטה מתאימה לחברות פעילות, ומתבססת על הנחת עסק חי (Going Concern Assumption), לפיה החברה הינה גוף חי שימשיך לפעול ולייצר תזרים הכנסות ומוזמנים בלי סוף באמצעות נכסיו.
לפי שיטה זו, שווי חברה מורכב מתזרימי המזומנים שלה בכל שנה בנפרד, שנגזרים מהכנסותיה, מכירותיה, הוצאותיה, השקעותיה ברכוש, וכדומה. התזרימים המתקבלים מהוונים להיום במחיר ההון העצמי של החברה, במטרה להגיע לערכם הנוכחי.
הנוסחא הבסיסית של שווי החברה לפי שיטת DCF הינה חיבור של שווי הפעילות + שווי הנכסים הפיננסיים העודפים (נכסים שאינם משמשים לפעילות השוטפת) בניכוי ההתחייבויות השוטפות.
השימוש בשיטת DCF נעשה באמצעות בניית מודל כלכלי מפורט שמציג את תחזית הרווח התפעולי של החברה ל-5 השנים הבאות, בהתבסס על נתוני ההכנסות וההוצאות שלה בשנים הקודמות, ותוך התחשבות בסעיפי הוצאות/הכנסות חד פעמיים.
לשם כך על המודל הכלכלי לקחת בחשבון מספר רב של נתונים, לרבות פעילות החברה ומעמדה התחרותי בתחומים שבהם היא פועלת, תוכנית הפעולה של החברה, תוכנית השקעות, תקציב השקעות, צרכי הון חוזר, יחסים בין תשומות ותפוקות, שיעורים של גידול/קיטון חזויים של משתנים שונים, ועוד. ככל שלמעריך השווי אין את כל הנתונים הללו, עליו לשקול את אפשרות ביצוע הערכת השווי לפי שיטה אחרת בהתאם להיקף הנתונים שעומדים לרשותו.
הערכת שווי הפעילות מתבססת בעיקרה על שיקולים כלכליים, אולם עליה לקחת בחשבון גם שיקולים אחרים, ולרבות איכות הנהלת החברה, הראייה עסקית של בעלי השליטה בחברה, תביעות משפטיות והתחייבויות תלויות, מגמות השוק, המצב הכלכלי (במיוחד שער הריבית וזמינות הכספים), מצב שוק ההון, מדיניות גופי ההשקעה הגדולים במשק המצב הפוליטי-בטחוני, ועוד.
יתרונה של שיטת DCF מתבטא בהתייחסותה לגורמים ייחודיים בחברה המוערכת, דבר שמביא לרמת דיוק גבוהה יותר יחסית לשיטות אחרות.
מצד שני, יש לה גם חיסרון, בשל הקושי לחזות את ההכנסות, ההוצאות, וההשקעות העתידיות הרלבנטיות של החברה. מאחר שהיא מבוססת גם על הערכות הנהלת החברה (כאשר חלק מהגורמים שמשפיעים על היקף ההכנסות וההוצאות של החברה איננו בשליטת ההנהלה), וכן על שיקול הדעת של המעריכים המקצועיים, ברור שגם בה כרוכה אי וודאות מסויימת בשל מוגבלות היכולת האנושית לחזות את הנולד.
שיטת DCF הינה כאמור השיטה הנפוצה ביותר לביצוע הערכות שווי, והיא תואמת את הוראות תקן החשבונאות הבינלאומי IAS 36 בדבר ירידת ערך נכסים, פסיקת בית המשפט העליון לגבי השיטה הראויה להערכת שווי מניות במסגרת סעד הערכה שניתן לפי סעיף 338 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (בהקשר להצעת רכש מלאה), וכן את הגישה שמקובלת על הרשות לני"ע.
שיטת המכפיל
שיטת המכפילMultiplier) ) מעריכה את שווי החברה באמצעות השוואתה לחברות נסחרות בבורסה בעלי מאפייני פעילות (ענף, גודל) דומים לשלה ו/או לעסקאות דומות של רכישות ומיזוגים.
מדובר בשיטה שמתאימה לחברות בעלות רווח יציב לאורך שנים. לפי שיטה זו, שווי החברה נקבע ע"י הכפלת הרווח החשבונאי החזוי שלה במכפיל רלוונטי מסוג מסוים.
המכפילים הנפוצים הינם מכפיל רווח (ציבור המשקיעים מרבה להשתמש במכפיל הרווח הנקי), מכפיל הון עצמי, מכפיל מכירות, ומכפיל EBITDA. ישנם גם מכפילים ספציפיים לתעשיות שונות.
לצורך יישום השיטה, קובעים את הרווח המייצג של החברה ומכפילים אותו במכפיל מסויים, שנגזר מנתוני הבורסה לני"ע של חברות דומות שפועלות באותו ענף של החברה המוערכת. לשם כך, יש גם להגדיר את קבוצת חברות ההשוואה שיש להן מאפייני פעילות דומים ושלגביהן יש גם מספיק נתונים (Peer Group).
יתרונה של שיטת המכפיל מתבטא בהיותה נוחה, פשוטה, ומהירה ביחס לשיטות אחרות.
חסרונה של השיטה נובע מהקושי למצוא מדגם חברות השוואה שדומות כנדרש לחברה המוערכת. במקרים שבהם קיימת שונות בין החברות, יש לקחת בחשבון שהיא לגרום להטייה ולעיוות הערכת השווי.
בנוסף, השיטה אינה לוקחת בחשבון גרמים נוספים שעלולים להשפיע על שווי החברה המוערכת, כגון שיעור צמיחה שונה, מבנה הון שונה, ועוד. במקרים רבים קיים גם תחום רחב של מכפילים, ומיצועו איננו מביא בהכרח לתוצאה הנכונה והאוטנטית.
לפיכך, השיטה מתאימה בעיקר לקבלת אומדן כללי ראשוני לגבי שווי החברה, לרבות לצורך הנפקתה בבורסה, אך לא להערכה מדויקת. בנוסף נהוג להשתמש בה בעיקר כמדד השוואה וכשיטת השלמה לשיטות אחרות. עם זאת, השיטה מקובלת יותר בענפים ספציפיים, כגון משרדי עו"ד, משרדי רו"ח, חברות ביטוח, וגופים פיננסיים.
שיטת השווי הנכסי
שיטת השווי הנכסי הנקי מעריכה את שווי החברה לפי שווי נכסיה נטו (שווי נכסים נוכחיים בניכוי שווי התחייבויות נוכחיות). השווי שנקבע לפי שיטה זו מוגדר כ-"רף התחתון" או "מחיר רצפה" של שווי החברה.
יתרונה של שיטה זו מתבטא בפשטותה: השיטה מתבססת על ניתוח סעיפי הנכסים וסעיפי ההתחייבויות שמופיעים במאזנה של החברה. ככל שלחברה יש יותר נכסים פחות התחייבויות, כך יהיה ערכה לפי שיטה זו גבוה יותר, ולהיפך.
אולם, גם לשיטה זו יש חסרונות, מאחר שהיא מתעלמת מפרמטרים אחרים שעשויים להגדיל את שווי החברה, כגון צמיחה, ניהול נכון, מצב השוק, וכדומה העשויים להגדיל את ערכה של החברה. בנוסף, יש לקחת בחשבון שהנכסים וההתחייבויות שנכללים במאזן החברה מוצגים לפי כללי חשבונאות קשיחים, כגון עקרון העלות ועקרון השמרנות, דבר שעלול לעתים לגרום למאזן שלא לשקף באופן נכון את שווים הכלכלי של הנכסים וההתחייבויות.
שיטת השווי הנכסי מתאימה בעיקר להערכת שווי של חברות שאינן פעילות; חברות שרובצת עליהן הערת "עסק חי"; חברות שנמצאות בהליכי פירוק; חברות נדל"ן מרובות נכסים; חברות ללא פעילות עסקית; חברות החזקה. עם זאת, ניתן להשתמש בה גם לצורך הערכת חברה שמוגדרת כ-"עסק חי", אם כי כאינדיקציה וכמדד להשוואה בלבד.